כשהילד סוגר את הדלת - איך להפוך כעס לחיבור

"אתם לא מבינים אותי!" - משפט שכל הורה שמע לפחות פעם אחת. הדלת נסגרת, המוזיקה מתנגנת בקולי קולות, ואתם נשארים בחוץ עם תחושה של חוסר אונים. אבל הנה הסוד: הדלת הזו היא לא קיר - היא הזמנה.

בקליניקה שלי במודיעין אני רואה את זה כל יום: ילדים (ומתבגרים במיוחד) לא סוגרים דלתות כדי להרחיק אותנו - הם עושים את זה כי הם לא יודעים איך לבקש עזרה.

איך זה נראה בבית?

• "תעזבו אותי!" אחרי כל שיחה קטנה.
• שתיקה ארוכה במקום תשובות.
• התפרצויות כעס שמגיעות "משום מקום".

מה אפשר לעשות כבר היום?

• חכו 10 דקות - אל תדפקו על הדלת מיד. תנו לרגשות להתקרר.
• דפקו פעם אחת, בשקט - ואמרו: "אני כאן אם תרצה לדבר. בלי לחץ."
• הציעו "פעילות מקבילה" - "בוא נצא להליכה?" או "רוצה שאכין לך תה?" - בלי לשאול שאלות.

הטעות הכי נפוצה?

לנסות "לפתור" את הבעיה מיד. אבל ילדים לא צריכים פתרון - הם צריכים להרגיש שהם לא לבד עם הרגש.

איך זה עובד בפועל?

פעם הגיעה אליי אמא עם בן 14 ש"לא מדבר איתה שבועות". אחרי 3 מפגשים של הדרכת הורים, היא למדה להגיד: "אני רואה שאתה כועס. אני כאן כשתרצה." תוך חודש - הדלת נפתחה. לא כי הבעיה נפתרה, אלא כי הוא הרגיש בטוח לפתוח אותה.

למה כדאי לפנות להדרכת הורים?

כי לפעמים אנחנו כל כך רוצים לעזור - שאנחנו שוכחים להקשיב.